אסתי הבר
"סליחה גברת, שימי מסכה את הולכת במרחב ציבורי".
"את רוצה לומר לי שאתם ב-א-מ-ת שומרים עליו בבידוד חדר? נו נו…".
"אני אזמין לך משטרה!".
מלבד סגרים, בידודים ונעילת מוסדות חינוך עידן הקורונה הביא איתו רעה נוספת – התרת גבולות. פעם חשבנו פעמיים לפני שהערנו לשכנה, היום זה לגיטימי. פעם הסתכלנו בעין עקומה על מי שקטל את השני, איך לומר, זה לא היה פוליטקלי קורקט, היום זה מותר בהחלט. בשל מצוות 'ונשמרתם' הותרה הרצועה במצוות שבין אדם לחברו. אלימות מילולית הגיעה לבקר ברחובותינו.
כן. אם נסיר את הכפפות ונקרא לילד בשמו, כל ההערות הללו שאינן רואות את השני, בין בנושא הקורונה ובין בכלל הנושאים שהותרה בהם הרצועה, הם אלימות מילולית לסוגיה. הגברת גיטי ויספלד- מנכל מחלף לפיתוח ארגוני , מנחת קבוצות ומרצה, והגברת שרה רוטנר, מסבירות איך קרה שדיבור מכאיב הפך לגיטימי, מבדילות בין אלימות לאסרטיביות ונותנות כלים כיצד להעיר בצורה נכונה.
גם הערות יש דרך לומר.
רגרסיה ואלימות בתחפושת
שוב הם יושבים בבית. בידוד. בת השלוש הביאה הודעה מן הגן על חולה מאומתת, והבית כולו הושבת.
היא יודעת מי המשפחה החולה וזה משגע אותה. הם לא מספיק נזהרים. הם מרשים לעצמם להוריד מסכות על מתקני הגינה ולא פעם ראתה אותם גם יושבים במרחק פחות משני מטר ליד אנשים זרים.
למה אם הם לא נזהרים היא צריכה לסבול?
מעצבן אותה.
והיא תצלצל עכשיו, כן הרגע, אל האמא הזאת ותגיד לה מה דעתה על חוסר האחריות שלה. די! היא כועסת נורא!
כן, הערות המוגדרות כפוגעניות הן דבר חדש אך קיים בהחלט במחוזותינו. גיטי ויספלד אינה מופתעת מכך. "כשאנשים נכנסים ללחץ ולא משנה מה הגורם לו, הם נסוגים. לחץ כלכלי, לחץ בריאותי, לחץ חברתי, לחץ נפשי ושאר סוגי הלחצים גורמים לרגרסיה (נסיגה). הנסיגה הזאת מתבטאת בכל צורת ההתנהלות שלהם, מה שמביא אותם למקום הפוך ממה שהם רוצים באמת. הם לחוצים על הבריאות ולכן דווקא אוכלים יותר (כמו שטוענת אמרת הכנף של הקורונה 'הדלת היחידה שפתחנו בכל ימי הסגרים הייתה הדלת של המקרר…). הם לחוצים על השהות המשותפת ולכן עצבניים על הילדים במקום לנצל את הזמן איתם להשקעה. הם לחוצים כלכלית ודווקא בגלל זה מוצאים את עצמם קונים יותר וכולי.
הרגרסיה הזאת מתבטאת גם בתקשורת. הם לחוצים ממה שקורה ולכן דברים שעד היום לא נאמרו מותרים באמירה".
"דבר נוסף שקורה עכשיו , מתארת גיטי ויספלד, הוא שלילת החירות. הלחץ הבריאותי הוא טריגר חיצוני לשלילת החירות הפנימית ולהוצאה מוכרחת מאזור הנוחות שלנו. כל ההגבלות המושתות חדשים לבקרים שוללות לנו את החירות הנפשית האישית שלנו, ובעיקר בעיקר מוציאות אותנו מאזור הנוחות שלנו. עד היום, אזור הנוחות היה סדר יום המורכב מילדים במוסדות ואמא בעבודה או בבית, שיש לה את הזמן האישי שלה, עכשיו הכל הופר, והעובדה הזאת הוציאה אותנו על כורחינו מאזור הנוחות ודרשו מאיתנו להתמודד מחדש. שכירים שפוטרו, עצמאים שצריכים להמציא את עצמם מחדש ולהתמודד עם הגבלות של כלכלה, הגבלות טכניות על חנויות ומצב בו אדם צריך לתכנן את הקניות כאילו הוא גר במושב מרוחק וחסר נגישות, כל אילו מפרידים ביננו לבין ההתנהלות הקבוע והרגילה וגורמים לבני אדם לרגרסיה דיבורית ולהתנהגות כללים עצבנית יותר. אלימה יותר".
"נתון שלישי חשוב הוא ענין הסביבה. אנחנו אנשים שיתופיים וחברתיים. חשוב לנו למצוא חן בעיני הסביבה וחשוב לנו לשמור על הרמוניה. זה הטבע שלנו. אם כתוב בעיתון שהקורונה מסוכנת, גדולי ישראל מוציאים הוראות על החשיבות להיזהר מפניה ומשרד הבריאות מפרסם מודעות ומסביר לנו כמה חשוב להעיר למי שאינו נשמר, הרי שההרמוניה החברתית דורשת לא להתעלם ממפרי ההוראות ולהעיר להם. השילוב בין הרגרסיה הטבעית, הלחץ הפנימי והצורך בהרמוניה יוצר מצב בו בני אדם מחפשים עוגנים להיתפס בהם, משהו שיעניק להם יציבות בים הטלטלות, וההערה לשני על התנהגות שנראית להם לא נאותה, הגם שהיא נאמרת בצורה פוגענית, נראית עוגן אפשרי וכדאי להיאחז בו".
כך חודרת האלימות המילולית למחוזותנו…
"החברה שלנו ב"ה מוקיעה התנהגות של אלימות מילולית", מסבירה שרה רוטנר, "לכן אנשים יראים לדבר בצורה לא מקובלת שיכולה להרחיק אותם מהחברה. כמו כן, גם אנשים בעלי נטייה לאלימות נעצרים על ידי המצפון או החשש מן הדחייה החברתית ונמנעים מפגיעה בזולת.
מה שקורה כעת הוא שהאלימות מתלבשת בלבוש של רצון לצדק ויושר, ורצון להגנה עצמית, ובמצב זה היא נעשית מותרת ולגיטימית. מה יעשה אדם כאשר הוא מפחד על בריאותו? וכי לא יצעק על זולתו? הרי בעיניו זה מחוייב המציאות…
גורם נוסף, ישנם אנשים שנמצאים בחרדה עצומה מהנגיף, קשה להם לווסת את רגשות החרדה שלהם והם מאבדים שליטה, דבר הגורם להם להתפרץ ולפגוע בצורה בלתי מבוקרת ולדבר בצורה המוגדרת כאלימה".
"סיבות נוספות שעלולות לגרום לאלימות הן אנשים שיש להם צורך לחוש עליונות (כדי להדחיק תחושה של חוסר ערך בתת המודע שלהם); על ידי הקטנת הזולת הם מרגישים עליונים וחזקים. אנשים הרוצים לשלוט באחר, אנשים המתקשים לשלוט ברגשותיהם ובכעסם, ואנשים אדישים וחסרי רגישות".
גבולות נפרצים
מחכה לניתוח. שוכבת בחדר הפרטי, ליבה מפרפר. מסכה? לשם מה? החדר פרטי והיא ובעלה אינם חוששים להסתובב זה ליד זה בלי מסכה.
סניטר נכנס אל החדר באחת, לא דופק קודם בדלת. אינסטינקטיבית היא מרימה את המסכה לפנים, הוא את הספרהגמרא. "אתם לא מתביישים?!", צועק הסניטר, "ככה להדביק? ככה לעבור על הוראות מפורשות? פלא שישראל אדומה, הכל בגללכם!".
כמה עצוב שהסניטר הזה אינו שונא חרדים, הוא אחד 'משלנו'…
"את הסיפור האחרון חוויתי בעצמי בעודי מחכה לטיפול רפואי", משתפת גיטי ויספלד בדיבור אלים שפגשה. וזהו לא סיפור ראשון. "חברה סיפרה לי שלפני כמה שבועות חיכתה בתור בסניף הדואר והנה נכנסה אל החדר אישה שאינה שומרת תורה ומצוות. 'הי', היא פנתה אליה מיד, 'אסור לך להיות כאן, את מהמדביקים!'. חברתי נדהמה כל כך מן הדיבור שלא הגיבה (למרות שכמובן עטתה מסכה כנדרש). האישה לא עצרה, היא ניגשה אל הפקיד בסניף ודרשה ממנו לקבל אותה בלי תור, אסור לה לעמוד בתור, יש כאן מדביקים… הפקיד הנדהם לא מצא את לשונו ורק אמר 'אה… אני מצטער, אני לא יכול לקבל אותך בלי תור'. 'אם כך, אלך מכאן', הודיעה האישה ופרשה מן המקום. זאת לא רק אלימות מילולית, זו אלימות מכוערת. ושימו לב מה קרה לנו, טשטוש הגבולות בין הצורה בה מותר להתבטא לצורה אסורה גרמה לכך שאיש לא מחה באותה אישה. היא דיברה בצורה מכוערת, בוטה ופוגעת והסביבה קיבלה ואפילו התנצלה!".
רגע רגע, בואו נעשה סדר. מהי בכלל אלימות מילולית לעומת הערה לגיטימית?
"אלימות מילולית היא קודם כל התנגדות מפורשת להתנהגות, לאמירה או לדעה של האחר, בצורה הכוללת השפלה. איך אתה מתנהג ככה במקום כזה? את ב-א-מ-ת חושבת ככה? את מבינה בכלל מה שאת קוראת? כל אילו דוגמאות קטנות לאלימות מילולית מוגדרת".
"כל אמירה שפוגעת ברגשות הזולת היא אלימות מילולית", טוענת שרה ומביאה לדבריה סימוכין מן התורה: "בתורה מוגדרת אלימות מילולית במילים "לא תונו איש את עמיתו". בספר החינוך מפורש כי האיסור הוא באמירת דברים "שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להיעזר מהם", ולא עוד אלא ש"ראוי להיזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהיה נשמע חירוף לבני אדם". לשון הרמב"ם בספר המצוות: "שנאמר לו מאמרים שיכאיבוהו ויכעיסוהו ולא יוכל לעמוד מפני שמתבייש מהם". אם כן כל אמירה שנשמעת כביקורת, או אפילו רמז לביקורת או כל אמירה שמשפילה ומכאיבה היא אלימות".
"אישה שאני בקשר איתה סיפרה שהגיעה לאחרונה לעבודתה בגן, לאחר שחסרה מספר ימים מחשש שעליה להיות בבידוד. לאחר שבדקה את העניין לעומק, גם מול משרד הבריאות וגם מול רב, וקיבלה תשובה שאינה צריכה בבידוד (היות שנפגשה עם החולה במרחב פתוח לדקות ספורות, ושתיהן עטו מסיכות), חזרה לעבודה. כאשר הגיעה לעבודה, עטו עליה שתי חברות לצוות, ונזפו בה: " איך את עושה דבר כזה? למה הגעת? לכי הביתה! איפה האחריות שלך על הבנות הגן???".
"אותה אישה הייתה כל כך המומה מההתקפה שלא היתה מסוגלת להגיב. חברותיה שכחו שמוטב יפיל עצמו אדם לכבשן האש ואל ילבין פני חברו…".
זאת הייתה אלימות מילולית גסה.
"אולם גם אם הטון היה שקט ונינוח, והן היו רק אומרות: "זו לא אחריות להגיע לגן, כשאת יודעת שהיית בקרבת חולה מאומתת", היו הדברים מוגדרים כאלימות. כי אלימות היא כל דיבור פוגעני ובלתי מכבד, בין אם הוא נאמר בצעקות ובין אם נאמר בחיוך רגוע ובנונשלנטית גמורה".
"לא רק בנוגע לקורונה נפרצו גבולות האלימות, מכיוון שהנושא הותר שם אנחנו יכולות פתאום למצוא אנשים שמשתמשים במשפטים כמו 'מה את עפה על עצמך', 'איך את יכולה לומר שטויות כאלו' וגם 'חושבת את עצמך…'. משפטים שעד לפני שנה לא נאמרו בקול ואם נאמרו, זכו לדחייה חברתית, וכעת, כמה עצוב, אנשים אומרים בפה מלא ואיש אינו מוחה על כך".
אבל צריך להעיר!!
הוא נכנס למעלית, מדבר בפלאפון, מסכן את כולם בקרינה.
היא נכנסת למשרד, מרימה מסכה נושמת עמוק את החופש.
הן חוששות. מן הקורונה או מן הקרינה ורוצות להעיר. אבל לא יודעות איך נכון לעשות זאת. לא רוצות להיות אלימות, כן רוצות שרצונן יכובד…
"ההבדל בין אלימות לדרישה מתקבלת על הדעת, הוא בדיוק ההבדל אדם אלים לאדם אסרטיבי", מסבירה שרה.
ההבדלים שיוצרים את הפער האדיר דקים. שרה וגיטי מנסות לעמוד עליהן. "אדם אסרטיבי מדבר במסר של 'אני' ואינו משתמש במסר של 'אתה'. למשל, נשות צוות הגן היו מיטיבות להתבטא לו היו אומרות: 'כשאת מגיעה לגן אחרי שהות ליד חולה אני חוששת / מפחדת שתדביקי אותי או ילדות אחרות בגן'", אומרת שרה ומוסיפה, "תקשורת אסרטיביות מכבדת את הזולת ואת דעתו. אדם אסרטיבי בהחלט שומר על זכויותיו, אך אינו פוגע בשום אופן בזולת".
[בעולם הארגוני והנחיית קבוצות אנחנו מלמדים על מהות האסרטיביות ממקום מוביל ונותנים כלים מובנים לשיח כזה:]
"אסרטיביות פירושה -דיבור בשפת הצרכים שלי עם כבוד והכלת השני, זה נראה כך: 'חשוב לי שתעשה איקס ואני מבקש שתעשה את זה מתוך כבוד אליך ולדעותיך'", מרחיבה גיטי את הדברים. "אומנם, יש אנשים שגם מול אסרטיביות יגיבו באלימות, יש כאלו שתגידי להם 'יש לי תינוקת קטנה ואני מפחדת עליה, תוכל בבקשה לשים מסכה' והם יאמרו: 'אז תמשיכי לפחד', ולא יעטו את המסכה, אבל בדרך כלל אנשים מגיבים לאסרטיביות בכבוד".
להשיג את מה שרצינו
היא מוכנה ללמוד. הוא רוצה לדעת. הם רוצים להעיר בצורה שתתקבל. לעובד, לחבר, לאדם ברחוב, הם רוצים להתרחק מן האלימות המילולית, אך בד בבד הוא רוצה שהשני ישנה התנהגות והיא רוצה שהקולגה תקפיד על כללי משרד הבריאות…
"בהנחיית קבוצות ובייעוץ אנחנו אמונים על אסרטיביות הגורמת לאדם השני לכבד את הבקשה. אחד המודלים המעולים שאני מאד אוהבת נקרא: מסר סמכות. המודל הזה בעצם מלמד אותנו להשתמש בשפת 'האני' בהבעת צורך. חשוב להבין כשאנחנו מלמדים תקשורת, אנחנו מבקשים להקשיב לסאבטקטסט – לצרכים שעולים מבן השיח. במקרה שחשוב לנו להיות מאד ברורים, ולא להמתין שהשני יבין את הצורך שלנו מן הרוח שבין המילים, נדבר רק על עצמינו. לכן נתחיל בתיאור העובדה מן הפן האישי שלי (אני חוששת מן הקורונה), נעבור להבעת הצורך (לכן חשוב לי שתחבשי מסכה כאשר אני כאן), ונסיים בבקשה נעימה כמו: 'בסדר?' או אפילו יותר נעים: 'את מבינה אותי, נכון?'. אסרטיביות למעשה מדברת על עמידה על עקרונות ועל שיקוף הדעה והצורך שלנו בלי להסס, בצורה מכובדת המכילה את השני, או בלשון העם 'סופרת אותו'", מסבירה גיטי.
"כדי שהמסר שלנו יתקבל עלינו להעביר אותו באופן ברור מבלי לתקוף, להאשים, או להשתמש בציניות והכללות. למשל, מוטב לומר: "חשובה לי מאוד ההקפדה על עטיית מסכה" מאשר לומר: 'אצלכם אין את מצוות 'ונשמרתם'…' או: 'איך את מעזה ללכת ללא מסכה?'", יורדת שרה לדקויות ומרחיבה את הפן המקצועי. "ד"ר מרשל רוזנברג פיתח מודל פרקטי לתקשורת לא אלימה (הרחבה במסגרת א.ה.). המודל מתבסס על ארבעה שלבים. שהם ראשי התיבות של המילה תרצ"ה. השלב הראשון הוא תצפית- ביטוי העובדות כמו שהן, ללא שיפוטיות. למשל: לא הבאת את הטופס שביקשתי. השלב השני- רגש- ביטוי הרגש שלנו על מנת ליצור חיבור במקום אנושי ומתוך פתיחת לבבות. הרגש יבוטא ללא האשמת הזולת. לדוגמא: אני מרגישה מתוסכלת מכך/ אני מרגישה שאינך לוקחת את דברי ברצינות (המילים "אני מרגישה" הן קריטיות כיוון שהן מעבירות את הדברים לתחום אחריותי. אינני יודעת אם אכן היא אינה לוקחת ברצינות את דברי, אך זו הרגשתי) השלב השלישי: צורך. הצורך הוא לעיתים שמירה על ערך מסויים (לדוגמא שמירה על סדר). והוא קשור ישירות לרגשות ומפעיל אותם. למשל: חשוב לי שהטפסים יוגשו בזמן/ חשוב לי לשמור על הכללים. והשלב האחרון הוא הבקשה. הבקשה היא האסטרטגיה למילוי הצורך והיא צריכה להיות מנוסחת בצורה חיובית. למשל: אני מבקשת שתקפידי על הבאת הטפסים בזמן. אם נחבר את כל החלקים לכדי משפט שלם הרי שכדי להעיר על חוסר הגשת טפסים בזמן נשתמש במשפט כמו: "לא הבאת את הטפסים שביקשתי. את יודעת, כשאינך מביאה את הטפסים אני מרגישה שאת לא לוקחת את הדברים שלי ברצינות. חשוב לי שהטפסים יוגשו בזמן לכן אני מבקשת שמכאן והלאה תקפידי על כך".
"בשימוש בתקשורת אסרטיבית נרוויח מספר דברים. הרווח הראשון והמרכזי הוא שמירה על כבוד הזולת, ששכרה שמור לנו לעולם הבא. הרווח השני הוא הלימוד שלנו להיות אנשים טובים יותר, נינוחים יותר וחביבים יותר. מלבד זאת, בשורה התחתונה, תקשורת אסרטיבית היא זו שתביא לשינוי אצל השני ולא תקשורת אלימה. האופן בו אנו מעבירים את המסר שלנו משפיע באופן משמעותי על האופן בו הם יתקבלו ובדיבור נינוח ומתחשב יש לנו בדרך כלל סיכוי גבוה יותר להשיג את מה שרצינו".