גיטי ויספלד- יועצת ארגונית ואסטרטגית, מנחת קבוצות ואירועים, מרצה ומומחית לדיבור בפני קהל:
סופסוף, אני יושבת עם הקפה הרותח וקוראסון חמים (טוב, ביסקויט גם עונה על ההגדרה הרצויה).
מתחילה ללגום טיפות של שקט מבורך של ערב לאחר יום מלא וגדוש תעסוקה לאמא צעירה עם קטנטנים .
מרגישה מסוחררת כמו אחרי מיליון סיבובים בקרוסלה.
ופתאום, צעקת אמא חדה ומתוקה ו… קרובה מידי.
הילדונת שלי, בת פחות משנתיים פה,לידי, מושכת בחצאית, רוצה ביס. אני לא מצליחה להגיב , מנסה להבין איך היא
נחלצה ממיטת התינוק המסורגת שלה. כולי צמרמורת על הנס- איך היא טיפסה ולא עפה בנפילה עזה מהמיטה… בכל
מקרה. מאותו ערב ,מתברר שהקטנטונת התאמצה מאד לפתח שיטות משלה, והצליחה, בכל ערב, להחליק באתלטיות
ממיטת התינוק הגבוהה, ומאז היא היתה צועקת ומבקשת להיות חלק משגרת הערב.
בשלב כלשהו לימדנו אותה את הכלל הבא: אצלינו בבית, כשחושך, שומעים רק מהמיטה. ולא מחוצה לה…
עברו מאז יותר מ15 שנים, ואימצתי לעצמי את הכלל הזה: אנחנו שומעים כשקוראים לנו בצורה שמדברת אלינו,
ולא כשמנסים לתחוב לנו באוזן צעקות ומידע.
סטורי טלינג הוא אמנות הסיפור.
כל מרצה מתחיל יודע שבכוחו של סיפור להעביר את המסר המשמעותי.
בעולם המקצועי האסטרטגי -אנחנו קוראים לזה: המסר הזכיר.
אומרים שאדם קולט 50 אחוז ממה שהוא שומע, וזוכר 50 אחוז ממה שהוא שומע.
כך שלמעשה אדם זוכר 25% ממה שנאמר לו.
סיפור -היות שהוא חודר אל הרגש ואינו מורכב מפרטים טכניים-הפונים אל השכל,
הוא למעשה כלי עוצמתי בהעברת מסרים.
גם בשיווק-אגב, אנחנו משתמשים בסיפור. וקוראים לזה סיפור הצלחה/התמודדות עם כלים שגורמים לסיפור להפוך לזכיר.
אז מהי האמנות בעצם?
מאיה אנג'לו סופרת אפרואמריקנית אומרת:
"למדתי שאנשים ישכחו מה אמרתם , ומה עשיתם,
אבל הם בחיים לא ישכחו איך גרמתם להם להרגיש!"
האמנות היא להחדיר את המסר בצורה פשוטה,
ופה למעשה מסתבכים.
איזה סיפור לספר? באיזה אורך והיקף?
השתתפתי בערב אמהות בבית הספר, הביאו מרצה מפורסמת עם סיפור נוגע ללב.
סיפור אישי- בהגדרתו. לא נעים לומר, מצאתי את עצמי קצת משועממת.
מכירות את זה שהמרצה מגלה את הפואנטה מיד בהתחלה?
אז זה מה שקרה, שהסיפור עוצר הנשימה היה עם סוף גלוי וידוע, וזה מה שהפך אותו למלאה משהו
בנוסף הוא התפתל ברמה כזו שלא ממש הצלחתי להבין את הקשר בין החלקים.
ואולי בי האשם? אולי הייתי אמא עייפה מידי שישבה על הכסא באולם?
בכל מקרה, מתברר שישנם כלים שעשויים לשדרג את מיומנויות הסטורי טלינג-אמנות הסיפור,
או כמו שאמר ראלף וולדו אמרסון:
נואם טוב הוא מי שיכול לומר דברים גדולים ומסובכים בצורה הפשוטה ביותר !
בכל מקרה, לשבחה של המרצה לעיל- ייאמר ,
שמיומנויות ההרצאה-שאינן פחות חשובות- הטקטיקות:
הטונציה ושפת הגוף היו מעולות, ואולי זה מה שמסייע ליומן שלה להמשיך להתמלא.
בקורסים שלי להנחיית קבוצות ודיבור בפני קהל-
אנחנו נחשפות גם לשאלה מעניינת על : כמה אמיתי הסיפור צריך להיות?
ואם הוא אמיתי, איך מטשטשים את הדמויות באופן שיישמע כנה ואמין?
ר' שלום שבדרון המגיד והמשפיע הידוע, סיפר פעם כך:
"נכנסתי אל מרן החזון איש זצו"קל ושאלתי אותו: האם מותר לי, לשנות מן האמת או לספר סיפורים כלל לא אמיתיים,
ענה לו החזון איש: אם זה ייכנס ללבבות השומעים- וזו המטרה- מותר."
וזה, הוסיף הצדיק ר' שולם זצ"ל- "זה הסיפור הראשון הלא אמיתי שאני מספר לכם"…
מהם אם כן הכלים שיכולים לשדרג כל סיפור?
דווקא בימים אלו – ימי ההתכנסות המשפחתית המאולצת לפני החג בעקבות נגיף הקורונה המצער שפקד את מחוזותינו,
וב"ה בימי ההתכנסות החגיגיים- בליל הסדר עם המצווה והגדת לבנך, ובימי חג הפסח-
שבהם אנחנו מקבלים שכר על הפה השח-שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.
בתקופה זו-חשוב יותר מתמיד להשתמש באמנות הסיפור בדרך בה תכנס ללב השומעים-
משפחתנו היקרה- ותגרום להם יותר מכל- להרגיש.
אחת המרצות בקורס שלי לדיבור בפני קהל-עמיתתי היקרה-שלומית חזן, פיתחה שיטה לפחד קהל שנקראת:
יציאת מצרים- בה היא מציעה לדמיין כאילו אנחנו צולחים את האולם הגדוש בשומעים רתוקים עד לסוף האולם,
בצורה כזו בה את מוגנת ויש לך יעד-לצלוח את הים הגדול.
זה מה שאנחנו ממליצות גם בסטורי טלינג: בואי דמייני את יצירת מצרים, כפי שכתוב בהגדה:
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים:
כאילו את עצמך היית במצרים ואת בעצמך יצאת לחירות,
תספרי את הקורה במצרים כאילו את מתארת את השואה הנוראה הקרובה לליבנו ומזעזעת אותנו ממש לא עלינו,
ואת היציאה לחירות הנפלאה והניסית כפי שמספרת לנו התורה וכפי שסיפרו לנו חז"ל בהגדה ממרחק דורות.
אני מוצאת את עצמי עכשיו בשגרת הבידוד הכפויה, בונה שגרת לימודים קצרה
ויושבת עם הילדים על ההגדה של פסח, ספר התודעה ומקורות פשוטים לפי הכלל הנ"ל.
אז כלל ראשון באמנות הסיפור:
סיפור בתיאור חי כאילו את היית שם.
כלל שני: כאלו את שם עכשיו, הרגע. -סיפור בלשון הווה. מומלץ להתחיל לפחות את הסיפור בלשון הווה, ואז ניתן בהדרגה לעבור ללשון עבר, בלי לשכוח חולית קישור, שמספרת או מציינת את העובדה שהסיפור קרה בעבר.
כלל 3: כלל הפרספקטיבה האחת: זוכרות את המרצה שסיפרה סיפור ארוך, מתפתל, ומשעמם…? -כדאי לספר סיפור 'שטוח'-לפחות בחלק הראשון כדי להשיג קשב.
ולכן, שיטת הפרספקטיבה האחת מזכירה לנו לספר סיפור יותר שטוח: בלי הרבה דמויות, עם פוקוס בדמות אחת מרכזית , ורגש מרכזי. המטרה: לא לבלבל.
כלל 4: פתיחה קצה וממוקדת:
חשוב להבין שקשב של אדם נמדד ב30 שניות הראשונות.
ואם מתחילתו, הסיפור לא ברור או לא מרתק- איבדנו את הקהל.
קהל -נזכיר, הוא כל קבוצה בת יותר משני אנשים.
סיפר פעם עיתונאי מפורסם שהקושי הגדול שלו הוא לייצר את התפיחה לכתבות, אח"כ, הכל זורם לו.
לכן אנחנו גם ממליצים להתחיל בסיפור, או במידע מרתק או פעילו משפט מסקרן, ורק אח"כ, להציג את עצמינו.
כלל 5: להמחיש, להציג ולא להתבייש.
אני יושבת מול בתי בת ה10 שקיבלה חוברת עבודה מורכבת שכוללת הרבה למידה מבית הספר לבית הספר הביתי. הילדה מתוסכלת, ורגע לפני שאני מצטרפת אליה בכעס (על מי?), אני מוצאת את עצמי אומרת באסרטיביות מחויכת וחגיגית: שלום בנות, מה שלומכן? איך עובר עליכן החופש ?
נכון שהחוברת נחמדה? הבאתן הגדות? נא לפתוח אותן בפיוט: אחד מי יודע? מצאתן? מי צריכה עזרה?
בתי החמודה מסתכלת לצדדים, מי הצטרף לכיתת היחיד שלה, וכשהיא רואה שהנתונים לא השתנו, היא נאנחת: אוי, אמא….אבל התסכול עבר ושתינו צוללות ללמידה חוויתית ושונה מזו שמלפני דקה אחת בלבד.
אחת הטענות שאנחנו שומעים בד"כ לפני פתיחת קורסים למנחות קבוצות-ולהנחיית סדנאות ולסטורי טלינג-דיבור בפני קהל-היא : או שיש לך את זה, או שאין לך, נכון, גיטי?
וגם: אין סיכוי, אף פעם לא אהיה כמוך.
ואז אני מספרת את זה: 12שנים אחורנית, כשניהלתי את חברת משקלתא-לייעוץ משכנתאות יחד עם בעלי, סיפר לבעלי המשנה למנכ"ל של חברת פיננסית הגדולה בתחומה בארץ, אדם חרדי, איש מספר 2 בחברה המונה אלפי עובדים: השנה הוזמנתי לשאת דברים בועידה הבינלאומית לביטוח המתקיימת בשוויץ אחת לשנה, אני נציג יחיד מכל הארץ!
יפה, אבל מה שבאמת מיוחד, זה מספר הפעמים שבהן הייתי מגמגם ורועד בכל גופי בכל עת בה הייתי צריך להרצות לפני הצוות שלי , שלא לדבר על הרצאה בפני קהל גדול. מה המספר? הסתקרנו: אז ככה, ממה שספרתי, לפחות 60 פעמים.. אבל התפקיד לא הותיר לי ברירה ופשוט התאמנתי שוב ושוב, כבר לא האמנתי שאצליח להיות רהוט ומרתק ובכלל לשאת דברים, והנה, אני הנציג היחיד מכל החברות בתחום בארץ.
אחרי הסיפור הזה, החלטתי לפנות ללימודי הנחיית קבוצות ולקחת קורס מרצים.
כי בשקט בשקט אגלה, שלמרות שהייתי מציגה ראשית במסיבת גמר בכיתה ח, ובאותו שלב בחיי כבר לפני יותר מ10 שנים הנחיתי סדנאות בנושאי דינמיקה אנושית, ייעוץ ארגוני, פרסום ושיווק, בכל פעם שהייתי צריכה לעמוד מול קהל לא מוכר- לא הקבוצות שלי, או המשפחה, הייתי מרגישה את קולי רועד וקור זחל לידיי.
אני לא אשכח את המסיבונת בה התבקשתי ספונטנית ע"י האמהות במסיבת גמר תת חובה לקום ולשאת דברי ברכה לגננות המסורות, כמה רעדתי, והייתי בטוחה שכל האמהות שמות לב, ובוודאי מתפלאות.
אז כן, סטורי טלינג, הוא לגמרי כלי נרכש ויותר מכך, מיומנויות הרצאה והנחיית קבוצות הן בהחלט נרכשות.
בקורסים אנחנו לומדים גם את אמנות התשאול, טונציה-ההנגנה של המילים, שפת הגוף, מנהיגות ומיומנויות הנחיה והרצאה רבות אחרות.
לעיתים אני רואה פרזנטציה-הגשה של סדנה או הרצאה בסוף הקורס של תלמידה שהיתה בתחילה חסרת בטחון שרק בשביל המטרה הזו הגיעה לקורס לאחר שהצהירה שלא תגיש את הסדנה בסוף הקורס, ואני מתפעמת, לא להאמין איך ניתן לרכוש מיומנות כזו ברמה שתהפוך לחלק ממך.